התפתחות צלם הבודהא - מסמל לצלם

צלם הבודהא התפתח מסמל לא אישי ובלתי תיאורי, לתחום אמנות תחרותי ומפותח ביותר ומשופע בדמויות. דמותו של הבודהא, שהיא הדמות המרכזית והעליונה בבודהיזם, הציבה בפני האמן אתגר קשה: כיצד ניתן לתאר בצורה חזותית דבר שחורג מגדר יכולות הראייה האנושית? וכל זה ללא השפלת דמות הצלם לדרגת הסאמסארא (עולם התופעות הגשמי). עד למאות הראשונות לפני הספירה, האומנות הבודהיסטית תיארה את הבודהא באמצעות סמלים בלבד, ולא בגופו עצמו. דרך זו מתבססת על תורת ה- הינאיאנא: "הדרך הצרה", או הדרך המחמירה. אנשים שמרנים שהולכים בדרכו של הבודהא.

סמלים ששימשו לבטא את הבודהא היו בין השאר: כס-הבודהא, אילו-ההארה, העמוד האופף להבות, גלגל-התורה, העקבות והסטופא. למרבית הסמלים הללו הייתה משמעות קוסמולוגית עתיקה וידועה. רוב הסמלים מציינים את הבודהא עצמו וגם קשורים למאורעות החשובים בחייו ולכן יש להם גם תפקיד היסטורי, גם ביאוגרפי וגם סיפורי, כמו: החלטתו לפתוח בהטפה, ההארה שלו וכניסתו לנירוונה. צלם הבודהא אינו אלא בבואה מדומה של הממשות האמיתית, שכן מציאות זו היא מעבר לכל המימדים והמושגים האנושיים: יש בצלם משום סיוע ועזר להגות על מציאות זאת, ומשום כך שומה על צורתו להיות חורגת מגבול עצמה, להביא את הצופה לידי כך שיזנח את כל המושגים המוגבלים של העולם הנסיוני, ולהוליכו אל הדבר שהוא מעבר לכל הצורות.

המושג החדש של הבודהא הביא לצמיחתה של מיתולוגיה. אחד המניעים העיקריים של יצירת הצלמים הפולחניים הייתה דבקותם של המוני העם. כך שבעיניהם צלם הבודהא הפך במהרה כאדם שפונים אליו בעת צרה וכגואל רחמן שמסייע למאמינים שלו להגיע לנירוונה או אל הגלגול החדש והמבורך במלכות השמיים שלו. ז"א בדיוק כפי שפנו הבריות לפני לאלהיות המתולוגיה המקומית. הם גם היו מקריבים קורבנות לבודהא, קורבנות חומריים ורוחניים, הקרבה זו נחשבה כמעשה הראוי לשבח ומעשה אשר מקריב אותם יותר להשגת קארמה טובה יותר. עד שבסופו של דבר אנשים האמינו שבודהא אמיתי שוכן ממש בתוך צלם דמותו.
מסיבות אלו, כולל הראשונה במישור המטאפיסי והשנייה במישור האמונה העמית היה מן הראוי להצדיק את ציור דיוקנו של הנאור ע"י הזקקת הצלם שלו במישרין אל אישיותו ההיסטורית, ולכך לבסס כל צלמי דמות הבודהא הבאים כאילו על אב-טיפוס מקורי אחד. צלם הבודהא הופיע בעת ובעונה אחת במאטהורא ובגאנדהארא פחות או יותר. הוא היה מבוסס על גורמים תרבותיים ואמנותיים שונים. האיקונוגראפיה של שני המרכזים הללו היתה תחילה מבוססת בעיקרה על ההינאיאנא, אבל בגאנדהארא כבר היתה הקרקע מוכנה פחות או יותר לתפיסה החדשה של הבודהא אשר ממנה התפתחה תורת המאהאיאנא: "הדרך הרחבה", מקלה. ליבראלים. אפשר להיעזר בבודהא על מנת להגיע אל ההארה. ולכן הורגש הצורך לסגוד לנאור בגלגולו האנושי במידה גוברת והולכת.

המגמה של תיאור הבודהא כאדם באה לעולם כחלק מאותה התפתחות דתית ופילוסופית שהעלתה אותו לדרגת הוויה על אנושית, על אישית ו"על עולמית". עתה ניצבת בפני האמנים הבעיה של ביטוי משהו מטבעו הטראנסצנדנטי של הבודהא בדמותו האנושית- וזו לא הייתה משימה קלה, ולא במהרה נמצא לה פתרון.
צלם הבודהא העומד ממטהורא התבסס בעיקרו על טיפוס עתיק של דמות מקומית, דמות היאקשא. השניים משותפים להם מצוקות, רב אונים, מתיחות רבה בעיצוב הצורות הפלאסטיות וקווי דמיון בטיפוס האתליטי. התנוחה האיתנה והקבועה, הבגד החלק והמהודק שאין בו כמעט כל קפלים ושחושף חלקים גדולים מגופו של הצלם אפילו מדגישה אותם עוד יותר. צלמים אלה נועדו לבטא את רעיון נצחונו של הנאור על כל הספקות, האשליות והפיתויים. מתארים את הבודהא כארי נכון לזנק, בתנוחה הירואית, שידו הימנית מורמת סימן להגנה והשמאלית נחה על הירך, בתנוחה של יוגין- לא שקוע בהגות עילאית ושלווה, מרוחק מכל דאגות העולם הזה, אלא הבודהא שופע מרך של "הניעור", נכון להטיף באזני העולם הזקוק לגאולה. פירוש שונה לגמרי ניתן לדמות בטיפוס היסוד השני של בודהא, זה מגאנדהארא, במצב של איזון גמור, הן גופני והן נפשי, משוחרר מכל תשוקה שהיא, מרכז את מבטו בנקודה אחת וכולו חדור שלוות הנירוונה כעין מנורה דולקת בלי הבהוב. הוא ניראה תמיד בארשת של ריחוק והפנמה והתעלות על כל עיניני העולם הזה, חסינות מפני כל התמורות ואי-פעילות- תכונות אשר בצירופן עושות אותו להתגלמותה של המהות העליונה- לכל הפחות מבחינת הכוונה, שכן אמנות גאנדהאראף האקלקטית והמעורבת, אינה יכולה למשימה בהצלחה גמורה. תכנו הרוחני של טיפוס בודהא זה הוא, מכל מקום, הודי מובהק.
דמויות הבודהא מגאנדהארא קרובות ביותר לאב הטיפוס הקלאסי בהופעתן החיצונית ורחוקות ממנו מאוד כאשר מדובר בתכנן הרוחני. במרוצת התפתחותה נעשית צורה זו- שבראשיתה עודה רורגאנית ופונקציונאלית, רוחנית יותר ויותר- כלומר מופשטת וסכימאטית. דמויות הבודהא מגאנדהארא לובשים חלקה צוננת וקשה ותואם סכימאטי אברי הגוף שלהם, ובעיקר הפנים, ניטלות מהם תכונות החיות והרוך והם. תלתלי השער חרוטים באורח גראפי כמעט וערוכים בדגם קבוע הם אינם מעוצבים עיצוב פלאסטי, מתוך נטייה לעיצוב אינדיבידואלי, אלא הם עיצוב הגד מקפח יותר ויותר את מידת הפלאסטיות הקודמת, את גמישותו ואת מוחשיותו, קמעה קמעה הוא לובש צורת בליטות גיאומטרית גרידא, נתונות הרווחים קבועים ועל פי רוב מקבילות זו לזו, ולכן נקבל שהדמות מכוסה ברשת קווים קישוטיים. ניגוד מוזר לטיפוס בודהא זה, על מגמת ההפשטה ההולכת וגוברת בו ומגיעה כמעט כדי כך שהצלם שב ונעשה סמל, הוא צלם הבודהא הריאליסטי המובהק, שגם הוא נוצר בגאנדהארא, המראה את שאקיאמוני בתקופת ההסתגפות שלו, כשנצטמק לכדי לשד- תמונה קודרת של עקרות הדרך הזאת אל הגאולה, אשר אולי ניתן להסבירה בענין הרבה שגילתה ההינאיאנא בחייו של שאקיאמוני עלי אדמות ובמאבקיו הרוחניים. אבל באורך מופרך למדי- או, ביתר דיוק, מתוך צפיתת מעמד הבודהא הטראנסצנדנטי שיגיע אליו- מצויים בדמות קווי יחוד של הנאור: אושניאשא ואורנא.
תיאורים מפורטים של הופעתו הגופנית של הבודהא נמצאת בכתובים הודיים, המזכירים 32 קווים עיקריים ו 80 קווים משניים. במאטהורא ובגאנרהארא התפתחו קווים איקונוגראפיים שסימלו את טבעו העל-אנושי של הבודהא כנאור, וקווים אלה נתקיימו בכל רחבי אסיה. אפילו בגאנדהארא הם בעיקרם ממקור הודי, רק אחדים מהם מקורם כנראה באסיה המערבית או בעולם ההלניסטי-רומי.. ישנם כל-כך הרבה כך שקשה לעשות את כולם ביצירת אמנות כלשהי, ולכן מופיעים בדרך כלל רק כמה מן הקווים עיקריים.