ציור בהודו (כולל ציורי מיניאטורה)

היסטוריה

קדמוני הציורים ההודיים הידועים לאנושות היו ציורי הסלע הפרה-היסטוריים, כאשר חלק מעבודות אלו שרד משנת 5500 לפני הספירה במקומות כמו בהימבטקה.

במאה ה-7 כבר היה ניתן לראות את העמודים החטובים באללורה, שנצבעו באמצעות מינרלים בצבעים של אדום-כתום, עמודים אלו הם דוגמה לציורים הודיים.

ציורים הודיים גם קישטו ארמונות של מלכים ואריסטוקרטים. בתקופתם, סימלו ציורים אלה יוקרה וייחודיות, אך רוב הציורים לא שרדו וקשה למצוא ציורים הודיים בתקופה זו.

בראשיתו, הציור ההודי היה בעיקרו דתי, אך עם הזמן הוא התפתח לכלי ביטוי המשקף תערובת ייחודית של תרבויות ומסורות. הציורים ההודיים מהווים רצף הנמשך מהציוליזציה המוקדמת עד היום הזה, ציורי מערות באזורים שונים של הודו מהווים עדות להשפעות הפולקלור ממדינות ואיזורים שונים כגון: סין, יוון,רומא ופרס (אירן) שנחשף אליהן הציור ההודי , מה שגרם להתפתחות סגנון אופייני במשך הזמן.

חלק מן האמנים ההודיים הגדולים בימים אלה מתחילים לקבל הכרה עולמית, בין השאר בזכות ההודים שהיגרו לארצות השונות ושחשפו את האוכלוסיות המקומיות לציור ההודי.

הסדנגה של הציור ההודי:

במשך הזמן התפתחו ששה עקרונות לציור ההודי-הסדנגה ולפי טסיאיאנא:

1. Rupabheda- ידע הופעות הבודהא.

2. Pramanam – תפיסה נכונה של מימדים ומבנה.

3. Bhava – ביטוי של רגש בצורות השונות.

4. Lavanya Yojanam – שילוב של חן וביטוי אומנותי בציור.

5. Sadrisyam- דמיון והקבלה.

6. Varnikabhanga – שימוש אומנותי במברשת ובצבע.

סוגי (צורות) הציור ההודי:

1. ציורי קיר (Murals): עבודות אומנות ענקיות שבוצעו על קירות של מבנים שונים. סוג ציור זה שלט בסצנה האומנותית ההודית מהמאה השניה לפני הספירה ועד למאה העשירית לספירה. ידועים כ 20 אתרים שונים באזור הודו המכילים מוראלות מהתקופה ההיא, בעיקר מערות טבעיות ומקדשים. דוגמאות ליצירות מורלות מוערכות ביותר ע"י האנושות נמצאות בין היתר במערות אג'אנטה ובמקדש Kailasanatha.

מוראלות מהתקופה הזו (המאה השנייה לפני הספירה ועד המאה העשירית לספירה) היו בעיקר ציורים הקשורים לדתות השונות בהודות כמו הבודהיזם, ההינדואיזם והג'ייניזם. בנוסף ישנם גם ציורים המבטאים סצנות חברתיות, כמו בתיאטרון העתיק במערות ג'וגימארה.

2. ציורים מיניאטוריים: הופעת הסגנון המיניאטורי במאה ה-11ו 12 גרמה למגמה של ציורי המוראלות ששלטה בסצנה האומנותית ההודית לדעוך. סגנון חדש זה הופיע לראשונה כחקוק על גבי כתבי יד של עלי דקלים.

כתבי יד אלה כוללים בין השאר ספרות דתית בודהיסטית וג'יינזם (דת כפולה המבוססת על האמונה כי משמעות סיגופית חמורה תביא לשלמות וגאולת הנפש).

הציורים מהסוג הזה מבוצעים בקנה מידה קטן מאוד על גבי חומרים מתכלים כמו נייר ובד.

החלוצים בסגנון זה בהודו הם הפאלאס של בינגל הם, אך השיא של סגנון זה הושג בתקופה המוגולית.

סגנונות הציור ההודי:

הציור המוגולי: הציורים המוגוליים מהווים תערובת ייחודית של סגנונות הודיים,פרסיים ומוסלמיים. סגנון זה מוגבל בציורים על גבי ספרים במיניאטורה.

הסגנון התפתח בתקופת האימפריה המוגולית, כתוצאה מהצורך של המלכים המוגוליים לתעד את מסעותיהם הצבאיים, שליחויותיהם המדיניות, ושאר הסיטואציות שנמצאים בהם המלכים במהלך כהונתם. המלכים היו מזמינים ציירים שילוו אותם לכל אותם מסעות ומשימות, כדי שיציירו את הסיטואציות והתהליכים של אותם מלכים וכל זה כעדות למעשיהם כציידים, כובשים וכוחניים. בנוסף, הציירים הוזמנו לצייר את המלכים בסצנות מלכותיות כמו טקסי חתונה מפוארים.

מוסד האומנויות הראשון בהודו נחנך ע"י השליט אקבאר ונוהל ע"י שני אמנים פרסיים. במוסד עבדו כמאה אמנים, רובם הינדואיסטיים, ושהם למעשה אלו שהביאו לעולם את האסקולה החדשה לציור ההודי שידועה כבית הספר המוגולי לציור מיניאטורי. אחת מהיצירות הראשונות והמפורסמות של אותו בית ספר הייתה סדרת ההאמזנמה שצוירה על ידי מיר סאייד עלי ושמתארת למעשה את סיפורו של "חמזה", דודו של הנביא מוחמד. מימדי הציורים היו 20x27" על גבי בד, סגנונם הינו פרסי ושולטים בו צבעים של אדום, כחול וירוק. השלטון של אקבאר הביא לעידן חדש באמנות של ציורים מיניאטוריים כך שאחרי שהוא ביסס את כוחו הפוליטי, הוא בנה עיר בירה בפתחפור סיקרי שמשכה אליה הרבה אמנים מהודו ופרס.

ציור ראג'אפוט:

מדובר בסגנון שהתפתח במאה ה-18 בחצרות המלוכה של רג'פטונה – הודו. כאשר כל ממלכה רג'פוטית פיתחה סגנון ייחודי אך ביניהם היה מן המשותף, הציור הרג'פוטי מתאר מספר נושאים והתרחשויות שלקוחים מאפוסים כמו הראמאינה והמהאבאראטה, חייו של קרישנה , ציורי נוף מרהיבים ובני אדם.

הצורה המועדפת של הציור הזה היתה המיניאטורה אך נעשו גם ציורי קיר על קירותיהם של ארמונות, חדרים פנימיים של מבצרים. צבעי הציורים נלקחו ממינרלים שונים, צמחים וקונכיות בנוסף לעיבוד של אבנים יקרות,כסף וזהב. והם היו מכינים אותם בתהליך ארוך ומייגע עם תנועות עדינות של המחול. הכנת הצבעים אף נמשכה מספר שבועות.

ציורי מזרח הודו:

ציורי מזרח הודו התפתחו במזרח הודו המיניאטורה במאה ה-10 לספירה, והם מתארים ישויות אלוהיות וסצנות מהחיים של בודהה שצוירו על גבי עלי דקלים שהיו במימדים של2.5 – 3 אינץ' בכתבי יד שונים והכריכות העץ שלהם. סגנון זה נעלם מהודו במאה ה -12. המיניאטורים הכי וותיקים נמצאו על גבי כתב היד Astasahasrika Prajnaparamita שהוא כתב יד בודהיסטי הנמצא כרגע בבעלות של "החברה האסיאתית" בקולקטא.

ציורי מערב הודו:

ציורי מערב הודו התפתחו בתקופה בין המאה ה-10 וה-12 לספירה היו אלה ציורי המיניאטורה, אותם ציורים היו חלק ממכתבי היד שנכתבו באותו זמן וממחישים את הדמויות המתוארות באותם כתבים.

הציורים המיניאטורים האלה נמצאים בכתבי הדת הג'נית שנכתבו על גבי עלי דקלים בגודל 2 עד 4 אינץ'.

במאה ה-14 לספירה , הנייר החליף את עלי הדקלים כמשטח הציור ,הסגנון הג'ייני של הציור צבר תאוצה והגיע לדרגה אומנותית גבוהה בסוף המאה ה-15 והמאה ה-16.

במאה ה-16 הופיעו מספר כתבי-יד מאוירים הינדואיסטיים במערב הודו, שכוללים טקסטים כמו הבהגאווטה פוראנה.

ציור בעידן המודרני:

זו היא אומנות ש ברוב המקרים מקבלת את השראתה ממוטיבים הודיים אך מציגה חלק מהמאפיינים של סגנונות מערביים. כי במהלך העידן הקולוניאלי האומנות ההודית התחילה להיות מושפעת מהמערב ועד שנת העצמאות של הודו ,נוסדו מספר בתי ספר לאמנויות שסיפקו גישה לטכניקות ורעיונות מודרניים, וכבר נמצאו מספר גלריות שבהם אותם אמנים יכלו להציג את יצירותיהם.

עוד סגנונות חשובים: Mysore painting, Tanjore painting, Madhubani painting , Pattachitra , Bengal school.